<h1>כל בו הלכ' תשעה באב סימן ס"ב</h1>
<h2>דף יג:</h2>
הנה ביארנו שהמתענה מתפלל תפילת תענית. ואמרינן בירושלמי היכן אומרה, (בליל) [כליל] שבת ויומו. פירוש ערבית ושחרית ומנחה, כמו הזכרת שבת. אמנם זה היה בדורות הראשונים, אבל בדורות אלו לא נהגו להתפלל תפילת תענית, אפילו בשחרית של יום התענית, אם לא בד' הצומות, כמו שביארנו. והטעם, מפני חשש ברכה לבטלה, שמא יצטרכו לאכול מפני האונס, וכן כתב ר"ש זל במסכת שבת. וכבר כתבנו שליח ציבור אומרה בפני עצמה בין גואל לרופא, והיחיד אומרה בשומע תפילה, לפי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו. וכתב הראב"ד [ז"ל] דאיכא מאן דאמר דבציבור בין בתפילת יחיד בין בתפילת ציבור אומר תפילת תענית בין גואל לרופא, דלא אקרי קביעות יחיד ברכה לעצמו, דהא ציבור קבעי ליה, ואף על גב דמצלו ביחידים ציבור נינהו. ולא מחוור, דאם כן לימא בגמרא כדמתרץ, לעולם אימר לך אין בין יחיד דקאי בתענית וכו' לימא אין בין יחיד דעלמא, ר"ל יחיד מתענה לעצמו ליחיד מתענה עם הציבור, אלא שיחיד המתענה לעצמו מתפלל י"ח, והמתפלל עם הציבור מתפלל י"ט, שמוסיף עננו. אלא לאו שמע מינה דיחיד אינו קובע ברכה לעצמו, ואומרה בשומע תפילה. ושליח ציבור כשמסדיר תפילתו בלחש כיחיד דמי, ואומרה בשומע תפילה.
ושליח ציבור שטעה ולא הזכיר עננו בין גואל לרופא, אומר אותו במקום שנזכר בו, ברכה בפני עצמה, ואחריו הוא אומר הברכה שהוא עומד בה, לפי שהאמצעיות אין להן סדר, כך כתב הר"ש ז"ל. אך הרי"ף ופוסקים אחרים ז"ל כתבו שחוזר למקומו אחר גואל ואומר עננו, ואחריו רופא, וכל שאר הברכות על הסדר. וכן אם שכח ברכה אחת משאר הברכות.
ויחיד אומר אחר תפילתו ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן על גבי המזבח, עכשיו שאין קרבן יהיה רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כחלב ודם על גבי המזבח. ויהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי.
<h2>דף יד.</h2>
ובכולן, מלבד ט' באב, הקלו חכמים על עוברות ומניקות שמתענות ואין משלימות, ואוכלין (בלילה) [בליל] הכנסת התענית, עד שיעלה עמוד השחר, כמו שביארנו בהלכות תענית. אף על פי כן, ראוי אלו העוברות והמניקות שלא להקל כל כך על עצמן. ואם תאכלנה, שלא להתענג במאכל ובמשתה, אבל אוכלות ושותות כדי קיום הולד. כתב הרי"ף ז"ל כל תענית שאין היולדת שותה בו, אין מברכים על היין של ברכת מילה, לפי שצריך לטעום, ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה עכ"ל.
<h2>דף כו.</h2>
ארבעה תעניות המפורשים בקבלה כמו שכתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (יהיו) [יהיה] לבית יהודה לששון ולשמחה. צום הרביעי זה י"ז בתמוז, שהוא בחודש הרביעי. וה' דברים קשים אירעו בו. א', נשתברו הלוחות. ב', בטל התמיד מבית ראשון. ג', הובקעה העיר ב' פעמים. ד', שרף אפוסטמוס את התורה , ה', העמיד צלם בהיכל. צום החמישי זה ט' באב, שהוא בחודש החמישי. וה' דברים [קשים] אירעו בו. אחד, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ. וחרב הבית בראשונה ובשניה. ונלכדה עיר גדולה בישראל, ובתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ונפלו ביד גוים, ונהרגו כולם, והיתה שם צרה גדולה כחורבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס מלך אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. צום השביעי זה צום גדליה, שהוא בחודש השביעי. ובו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבית גחלת ישראל הנשארת, וסבב להם הגלות. צום העשירי, הוא עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי. שבו סמך מלך בבל הרשע ידו על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק. בד' הצומות האלו מתענין ישראל מפני הצרות הנזכרות שאירעו להן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשה אבותינו הרעים ולמעשינו שגורמין הצרות, ונשוב להטיב ולעשות תשובה שלימה.
ומלבד אלו הד' צומות, נהגו ישראל להתענות בי"ג באדר, זכר לתענית שגזרה אסתר בימי המן, שנאמר דברי הצומות וזעקתם. והוא תענית של שמחה, ולזכרון הנס קבלוהו בשמחה באותה שעה עליהם ועל זרעם ותענית זה נקרא תענית אסתר. ואם חל להיות בשבת, מקדימין ומתענין בשישי שהוא י"ב באדר. ויש מקדימין ומתענין בחמישי, שאין מתענין בערב שבת מפני דרכי האמורי. אבל אחד מד' הצומות שחל להיות בשבת, מאחרין ודוחין אותו עד אחר השבת.
כל הצומות האלה עתידין לבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא (שעתיד) [שעתידין] להיות ימים טובים וימי משתה ושמחה, שנאמר צום הרביעי וכו' (האמת) [והאמת] והשלום אהבו.
<h2>דף כו:</h2>
בשחר משכימין לבית הכנסת. ואומרים ברכות וקרבנות ופסוקי דזמרה עד ומהללים לשם תפארתך. ומשם ואילך הוא מן השירה, ואין לומר שירה לעת כזאת. ואומרים תפלת יוצר כמו בחול. ואומר רחם בבונה ירושלים, כמו שאמר בתפלת ערבית. וגומרין תפלתן. ואומרים קדיש זוטא. ואחר כך מוציאין ספר תורה בלתי עטרה, והופכין המפה, וגוללין הספר במקום שפל, על גבי ספסל או על גבי קתדרא, ולא על גבי המגדל. וכל כך כדי לעורר הלבבות להתאבל ולהתאונן על חורבן הבית. ויש אומרים שאין גוללין אותו אלא במקומו, שלא למעט בכבודו. וקורין ג' בפרשת כי תוליד בנים. ואומרים קדיש זוטא. והשלישי מפטיר בירמיה אסוף אסיפם. ואומרים אשרי ומחזירין ספר תורה למקומו. ואחר כך יושבין לארץ ואומר קינות כל אחד כפי השגתו. וכל המרבה לקונן ולהתאונן, עליו הכתוב אומר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ואחר כך אומר סדר קדושה, ומתחיל ובא לציון, ומדלגין ואני זאת בריתי, לפי שיש בו ודברי אשר שמתי בפיך, ויום זה אסור בתלמוד תורה, כמו שביארנו. ואחר סדר קדושה אומר קדיש שלם. ונפטרין לבתיהם, וכל אחד יושב בדד וידום. ויש מקומות שאין מקוננין עד אחר סדר קדושה, והכל לפי המנהג. ואחר כך מתקבצין בבית הכנסת, וקורין איוב כולו. למנחה הולכין לבית הכנסת, ואומרים אשרי וקדיש זוטא. ומוציאין ספר תורה, וקורין ויחל משה, כמו בשאר הימים מהתענית. והשלישי מפטיר דרשו. והמפטיר בין בשחרית בין במנחה מברך לפניה ברכה אחת, ושלשה לאחריה. שאינו אומר על התורה, רק מסיים מגן דוד, וכן בכל שאר התעניות. שלא נתקנה ברכה על התורה, רק לשבתות וימים טובים, שמזכירין בה ענין היום, ומודים ה' על המתנה הנכבדת שנתן לנו מאותן הימים. ואחר כך מחזירין הספר למקומו ואומר קדיש זוטא. ומתפללין י"ח, ואומרים נחם בבונה ירושלים בלשון נחמה כמו שביארנו. ואחר תפלת המנחה אומרים קדיש שלם. ומתפללין תפלת ערבית, והולכין לבתיהן לשלום.
ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב, לפי שאין שמחה אלא בבשר. ואף על פי כן אין צריכין להמנע מתבשיל שנתבשל בו הבשר, דלצעורי נפשיה קא מכוין, והא אצטער. ועוד אמרינן בנדרים הנודר מן הבשר מותר בתבשיל. וכתב ה"ר אשר ז"ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין מי"ז בתמוז עד י' באב, ואומרות שכך קיבלו מאמותיהן דור אחר דור. ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בי"ז בתמוז בטל התמיד, וכן בעוונותינו בטל נסוך היין. ויש מן האנשים שנהגו כן. ונהגו בספרד שאין אוכלין בשר מר"ח אב עד ט' בו. (וירושלמי) [ירושלמי] אמר רבי ישמעאל אלין נשיא דנהיגי דלא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא, שבו פסק אבן שתיה, שנאמר כי השתות יהרסון. ונראה לי אבן שתיה שהיתה שם שתות יין הנסוך עכ"ל.
וכתב בעל ההשלמה ז"ל שמשנכנס אב אין ראוי לכבס ולגהץ, למעט בשמחה. ואף על פי שאינו אסור אלא אותו שבת לבד. שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס, אפילו לכבס ולהניח עד אחר ט' באב. ולא בגדי המלבושין בלבד אסורין לכבס, אלא אפילו הסדינין והמפות הגדולות והקטנות. ואפילו כלי פשתן. מיהו לכבס ולהניח מותר, ואפילו לגהץ, לדעת הר"מ ז"ל. ויש סוברים להתיר אפילו לכבס וללבוש ככבוס שלנו. והכבוס יש מפרשים אותו במים קרים בלא אפר, והגהוץ הוא שריית הבגדים בחמין עם האפר, שהוא ממרקן יפה, ואנו אין לנו לגהץ על הדרך הזה בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, אחר שרוב הנאת כבוס שלנו בבגדי מלבושינו ובגדי מטותינו על הדרך הזה.
משנכנס אב ממעטין בשמחה, כלומר שאין בונין בנין של שמחה, ואין נוטעין נטיעה של שמחה. ואין עושין סעודת ארוסין ונשואין. אבל לארס מותר, ואפילו ביום ט' באב, שמא יקדמנו אחר.
ואין אסור לספר ולכבס אלא אותה שבת בלבד. ולא כל אותה שבת, אלא עד התענית. ולפני אותה שבת מותר. מכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת, כדי שיכנסו ליום התענית כשהן מנוולין. וגוערין מאד במי שיספר.
ערב ט' באב במנחה מקדימין לבא לבית הכנסת, ומתפללין תפלת המנחה כמו בשאר ימי השבוע. ויש מקומות שאין אומרים תחנה. וכן כתב הר"ף ז"ל טעם דאין אומרים תחנה בט' באב לא ביום ולא בלילה, דכתיב שתם תפילתי. ואחר תפלת המנחה הולכין לבתיהן, ואוכלין ושותין בעוד היום גדול. ואחר כך הולכין לבית הכנסת. ושליח ציבור יורד לפני התיבה, ופותח והוא רחום. וכל הקהל כאחד יורדין מעל כסאותם, ושולפין מנעליהן, ויושבין לארץ, ואומר ברכו. ומסדרין תפלת ערבית, וקורין קריאת שמע בברכותיה. ומתפללין י"ח על הסדר. וכולל בברכת בונה ירושלים מעין המאורע, כמו שאמרו ז"ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר. ומה שמוסיף בה הוא ברכת נחם וכו'. וגומרין תפלתן על הסדר. ובכל תפילות ט' באב אומר אותה, כדאמרינן בירושלמי [ברכות פ"ד ה"ג] רבי אחא אומר מעין המאורע בתשעה באב, ומאי ניהו רחם וכו'. ונהגו הראשונים ז"ל לומר רחם בתפילת ערבית ושחרית, ובתפילת המנחה נחם, לשון נחמה, שמבקשין נחמה בסוף היום. אמנם ה"ר שמואל מאיור"א היה אומר נחם בין ביום בין בלילה. ופירוש לגיונות, חיילות. במרד תבכה. ויש נוסחאות במרר, כמו לשון מרירות, ויש נוסחאות במרד, כמו לשון עניה ומרודיה. ואחר תפילת ערבית אומר קדיש זוטא. ואחר כך יושב שליח ציבור והקהל לארץ בדאגה ושממון, וקורין מגילת איכה בנהי גדול, עד השיבנו ה' אליך. ויש מקומות חולקין בקריאתו, כי יש מקומות שקורין אותו כל הקהל, ויש מקומות שאין קורין אותו כי אם החזן לבד, וכל הציבור שותקין. ומכבין כל הנרות. ואצלנו מנהג לקרא כל אחד ואחד, אחרי כן מכבין כל הנרות, ואחר כך פותח שליח ציבור קינות, לעגם הנפשות ולשבר הלבבות. ומקוננים שם עד רביע הלילה. האנשים בבית הכנסת שלהם, והנשים בבית הכנסת שלהן. וכן ביום, מקוננין אנשים לבד ונשים לבד, עד קרוב לשליש היום. ואחר כך אומרים סדר קדושה. ומתחיל מואתה קדוש. ואין אומרים ובא לציון בלילה, לפי שאין גואל בא בלילה. ואחר כך אומרים קדיש שלם. וכולן נפטרין לבתיהן. ואין נותנין שלום זה לזה, אלא מתנהגים כאבלים לכל דבריהם. ואם נתן להם עם הארץ שלום, משיבין לו בשפה רפה ובכובד ראש.
ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין, אפילו בלא בשר, כגון ביצים וגבינה או דג. ואל יאכל בשר אפילו אין לו אלא תבשיל אחד. ויש מי שאומר שלא אסר שני תבשילין אלא כשאוכלין דרך תענוג ושמחה, כגון כל אחד לעצמו, אבל אם (אוכלין כתבשיל) [אכלן בתבשיל] אחד, כגון שישים (כאחד) [באחד] גבינה וביצים או דגים [וביצים], לית לן בה.
אמרו ז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ומפרש בגמרא שביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות, ונסלח להם עוון העגל, ונקבע להם יום מחילה וסליחה לדורות. וט"ו באב, פירש הראב"ד ז"ל שכלו בו מתי מדבר, כדאמרינן בירושלמי שכל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא למחנה צאו לחפור צאו לחפור. והיו חופרים קבריהם והולכין וישנים שם עד הבוקר. למחר היו מוצאים עצמן חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט. שנה אחרונה מצאו עצמן שלמים, אמרו שמא טעינו בקביע' החודש, חזרו שם י' בו וי"א בו וי"ב וי"ג וי"ד, כיון שהגיעו לט"ו ראו הלבנה מלאה, ומצאו עצמן שלמים, אמרו בטלה גזירתנו, ועשו יום טוב.
וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כלומר, שיום הכיפורים נקרא יום שמחה, כמו שאמרו ביום חתונתו זו מתן תורה, שנתחתן הקדוש ברוך הוא עם ישראל, ביום שעמד על הר סיני היו כמו האירוסין, ויום הכיפורים היו כמו הנישואין, וביום שמחת ליבו זה בנין המקדש שציוה בו למחרתו, ואמר ועשו לי מקדש. וענין בעטרה שעיטרה לו אמו, על דרך הדרש הוא, חיבה יתירה על כנסת ישראל. משל למלך שהיתה לו בת חביבה ביותר, לא זז מחיבובה עד שקראה אחותי, לא זז וכו' עד שקראה בתי, ועד שקראה אמי, וכן הוא אומר בעטרה שעיטרה לו אמו. וישראל עיטרו כבוד לשם יתברך בקבלת מלכותו ותורתו ומצוותיו, והם מעוטרים בכבודו, ומוכתרים עטרת הזה, ושמחת עולם על ראשם. ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
<h2>דף כט:</h2>
וכתב ה"ר יצחק ז"ל שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס. ומסיק רביעי שלאחריה מותר. ומסיק חל להיות בערב שבת, שמותר לספר ולכבס בחמישי מפני כבוד השבת.
וט' באב שחל להיות בשבת או באחד בשבת, מעלה על שולחנו כל מה שירצה, ואפילו כסעודת שלמה, ואינו מחסר כלום, ואפילו בסעודה המפסיק בה, מפני כבוד שבת. וכשחל להיות בשבת, דוחין התענית עד אחר השבת. והוא הדין דלפני אותה השבת מותר לספר ולכבס. והר"מ מקוצי ז"ל כתב בספר המצוות (שלא נהגו) [שנהגו] רבותינו ז"ל כשחל ט' באב להיות בשבת לאסור לספר ולכבס כל השבוע שלפניו, אף על פי שנדחה עד לאחר השבת. וה"ר יצחק [ז"ל] כתב וצריך פירוש לפירושו, לבד יום ה' או יום ו' מפני כבוד השבת. כי איך נאסור יום ה', הלא התרנוהו אפילו חל ט' באב בערב שבת, כל שכן כשחל להיות בשבת. גם שאר ימי השבוע נמי חומרא יתירה הוא, שהרי לא אמרו רק שבת שחל ט' באב להיות בתוכה, ובפרק בתרא דמגלה מחלקין בין חל להיות בתוכה לחל להיות בשבת. ואין שום אבלות נוהג בשבת, ואפילו מדברים של (צניע) [צנעה]. והר"ף ז"ל כתב מיהו שמעתי כי רבי מאיר מרוטנבור"ק ז"ל נוטה להחמיר בדברים של צנעה. וטעם להתיר יש בתשמיש המטה, [דאמרינן] ט' באב שחל להיות בשבת הואיל ונדחה ידחה. ואם היה אסור בדברים של צנעה אם כן אינו [נדחה] לגמרי. ועוד דאם איתא דברים שבצנעה נוהג אסור, אפילו התענית יעשו בשבת, דהרבה בני אדם עושין תענית חלום בשבת, והוי שפיר דברים שבצנעה, ומטעמים אלו אין לאסור הדבר לרבים. עכ"ל הר"ף ז"ל.
ותשעה באב שחל בשבת, דוחין התענית עד אחד בשבת, כמו שביארנו. ובמוצאי שבת מתפללין תפלת ערבית על הסדר שביארנו. ומבדילין בתפלה, כמו בשאר מוצאי שבתות. ואין מבדילין על הכוס עד מוצאי התענית, שאם תאמר להבדיל מבעוד יום כמו שאמרו ז"ל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת, ואומר הבדלה על הכוס, זה לא אמרו אלא למי שאין לו יין במוצאי שבת ויש לו ין בשבת, אבל למי שיש לו יין לא. ויש נוהגין לברך על האור קודם שיפתח במגילת איכה. וכן כתב הראב"ד ז"ל במגלה כמו שכתבנו במקומו. ואין אומרים ויהי נועם ולא ויתן לך במוצאי שבת זה, ויש נהגו לומר ויהי נועם, והכל תלוי במנהג, והראשון עיקר. והר"ף ז"ל כתב שמברך בורא מאורי האש כשיצא מבית הכנסת על אור ששבת, ומברך המבדיל קודם שיצא מבית הכנסת עכ"ל. והסדר שעושין בתפילה כשחל להיות בשבת עושין אותו כשחל להיות במוצאי שבת. ובהיותו בשבת, שעושין התענית באחד בשבת כמו שביארנו, עושין כל סדר היום כמו בתשעה באב, וכל שאסור בתשעה באב אסור בו, ואם הוא עשרה בו דעבר יומו. נשלם סדר תפלות תשעה באב.
<h2>דף ל.</h2>
ואף על פי שמסקנת ההלכה שאין אסור אלא בבשר ויין אלא בסעודה המפסיק בה, והוא שיעשנה מו' ולמעלה, אבל אם עשאה מו' שעות ולמטה מותר, מכל מקום הנהיגו הראשונים ברוב המקומות שלא לאכול בשר כל אותו היום, אלא למי שהיה חולה או חלוש. וכן נהגו בהרבה מקומות לבטל השחיטה מראש חודש עד התענית, או כל אותה שבת עד עבור מקצת יום התענית. ויש ששואל על מה זה שנהגו לשחוט בט' באב מחצות היום ולמעלה. והשיב כיון שהכל יודעין שלא יאכלו היום אין בכך כלום. ורמב"ם ז"ל כתב מימינו לא אכלנו ערב ט' באב תבשיל, ואפילו של עדשים, אלא אם כן היה שבת. אבל אוכל הוא בשר מליח כל זמן שאינו כשלמים, רוצה לומר שעברו שני ימים ולילה אחד משנמלח, שזהו זמן אכילת שלמים. וזה מותר אפילו בסעודה המפסיק בה. וכתבו הפוסקים ז"ל שלא נאמר זה אלא לפי מנהגם, או לפי מנהג הרכים ומעונגים שאין אוכלין בשר בכל יום ויום כי אם בן יומו, אבל לפי מנהגנו עתה שכל השנה אנו אוכלין בשר ששהה במליחתו כמה ימים, לא נתיר לאכול בשר בסעודה המפסיק בה, אפילו נמלח כמה ימים, וכן המנהג כמו שכתבנו. ואין שותין בה יין כלל, אבל שותה הוא יין מגתו כל זמן שהוא תוסס, כלומר רותח, שאין הנאה (בשתיתן) [בשתיתו] כלל. וכמה תסיסתו, ג' ימים. וכתב ה"ר יצחק ז"ל, ריב"א אומר כי תבשיל של תפוחים וכל דבר הנאכל כמות שהוא חי ובשלן, אף על פי שאין בהן משום בשולי גויים, כיון דמערבין (בהן) [בהו] ערובי תבשילין, שפיר מקרי תבשיל.
ואסור להושיט אצבעו במים בט' באב, כמו ביום הכפורים. והטעם, משום אבלות. ואף על פי שאבל (אסור) [מותר] לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן, בט' באב אסור. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, רוחץ כדרכו. וגם כשיוצא מבית הכסא מנקה ידיו לתפלה. וכן נמי מפה שרויה במים ועשויה כמין כלים נגובים, מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. ושומרי פירות עוברין עד צוארם במים ואינן חוששין. ומכל מקום כל רחיצה שהיא לשם הנאה (אסור) [אסורה] כל היום, בין רחיצת כל גופו, ופניו ידו ורגליו.
ומסעודה המפסיק בה ואילך, אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכל שכן שאסור לאכול ולשתות אפילו מים. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכתב עוד, ונראה לי שאם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים, ואפילו לרחוץ כל גופו, עד שקיעת החמה, ע"כ.
וכל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב. אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אבל אין צריך כפית המטה. מיהו ה"ר שמואל ז"ל מאיור"א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות, לפי שכל אלה משמחין הלב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי, כדי להזכיר חורבן בית המקדש. כתב ה"ר יצחק ז"ל ובפ' אלו מגלחין, וכיוצא בהן. והר"ף ז"ל כתב ובפירוש איכה, אבל לא בפירוש איוב, משום דהוי עמוק טפי, ואמרינן קורין דוקא, אבל לענין סברא אסור. ותינוקות של בית רבן מבטלין. ולא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבא לידי שחוק והיתל.
ומי שמיקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו במפה או בשום מקום, עובר על דברי חכמים. אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב. והזקנים הראשונים הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו. ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום ט' באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות, כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם, כדי שלא יתייאשו מן הגאולה. וזה האות לא הוצרך רק לנשים ולכיוצא בהן, שהן חלושי כח, אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים. אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חזוק.
ומכל מקום מדי שנה בשנה צריך אדם להיות מתאבל על ירושלים בימים אלו. כיצד, ערב ט' באב בסעודה שמפסיק בה יושבין לארץ. ואין אוכלין בשר, ואין שותין יין, ולא שני תבשילין, כמו שביארנו. ויש פרושין שמונעים עצמן מכל מיני לפתן, ואין אוכלין רק פת במלח ומים במשורה. ויש יושבין בין תנור וכירים, ואוכלין ביצה זכר לאבלות. ומפסיקין עוד היום גדול, מה שאין כן בשאר תעניות. ויש נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, משנכנס אב עד ט' בו, כמו שכתבנו. ירושלמי הני נשי דידן דלא שתו חמרא מן י"ז בתמוז עד ט' באב מנהגא, ויש נהגו לעשות כן על פי הירושלמי.
וקצת מן החכמים נמנעים מהנחת תפלין. וכתב ה"ר יצחק ז"ל שמותר להניח תפלין דקרו לה בפרק החולץ אבלות ישנה. והר"ף ז"ל כתב הלכך לא עדיף מיום שני דאבל דמניח תפלין כדאיתא במועד קטן. וכן כתב (ה"ר) [הר"מ] שמותר להניחן, אבל הוא אינו מניחן בבוקר משום דכתיב בצע אמרתו, שקרע פורפירין דיליה.
<h2>דף ל:</h2>
ואמרו ז"ל מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין, שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין. וכן ראוי לעשות לכל אדם, כדי שיראה מתענה. שאם יעשה אדם מלאכה, לא ירגיש בתעניתו מתוך טרדת מלאכתו. ועוד, שאפשר מתוך טורח המלאכה שלא יוכל להתענות. ועוד שאמרו ז"ל כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם.
וכל האוכל ושותה בט' באב אינו רואה בשמחת ירושלים. וכל המתאבל על ירושלים זוכה וראה בשמחתה, שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. וכתב הר"ף ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. וליכא משום יוהדא עכשיו, כיון דאין אנו רגילין במלאכה בשאר יומי כל כך. דדוקא בימיהם שהיו רגילין לעשות מלאכה כל היום שייך יוהרא. מיהו במקום שרגילין לעשות מלאכה כמו בספרד, צ"ע לענין ט' באב. מיהו גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה. ולישא וליתן, דאמרינן ביבמות [מ"ג ע"א] דשבת שחל ט' באב בתוכה אסור לישא וליתן, יש לומר היינו משא ומתן של שמחה, כגון צרכי חופה, דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם כגון אברונקי של מלכים. (אם כן) [אי נמי] אסור להרבות במשא ומתן, ר"ל שיתמעטו יותר משאר ימים עכ"ל.
צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלים, שנאמר אם אשכחך ירושלים וכו' על ראש שמחתי. ואמרו ז"ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין, שנאמר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר, ותפלין נקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך. והבטיח הקדוש ברוך הוא שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בראש בזמן חורבנה. ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים, מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין, ולא יהיה בהם האפר תחת פאר, (ויחוששו) [ויחושו] גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר. ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו, שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה. ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות. וכן הבונה בית וסר אותו בסיד, משייר בה אמה על אמה כנגד הפתח, כדי שיזכור החורבן בבואו ובצאתו, אבל הלוקח בית מסויד לא הצריכו לפחות בה זה.
<h2>דף לא.</h2>
ובאלו הימים היו בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, בכלי לבן שאולין, כדי שלא לבייש מי שאין לה. וכל הכלים טעונין טבילה, ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא, שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה, ותתבייש לומר לשואלת, לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה, כדי שלא תתביישנה הטמאות, או שלא יבואו ותמנעו מלהשאילן. והראב"ד ז"ל כתב טעם אחר על פירוש הירושלמי מפני מה טעונין טבילה, לפי שמתוך שמטבילין לא חיישינן עלייהו מלהשאילן, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, פירוש שכל מי שאין לו אשה נפנה לשם, ואומרות לו אל תתן עיניך ביופי, תן עיניך במשפחה. ויש תמהין, איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים, שיחטפו איש את אשתו, וחס ושלום דומה כאילו היו בנות ישראל הפקר. ואין זה תימה. כי יש לדעת, שכל מי שידו מגעת להשיא בתו לא היה שולחה לשם, שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו, הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה. ואם היתה נערה או בוגרת, אם חושש לזה לא יניחנה לצאת, ואם יתירנה לצאת, יזהירנה שלא להתקדש אלא בהגון בה, והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה. אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן, ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא על ידי המנהג הזה.
